שוב רגשות האשם הורסים לכם את הלילות? 

כמו כל דבר אחר, גם כאן זה מתחיל מרגשות אשמה.

אחד מהנושאים בהם המצפון שלנו הכי פעיל הוא עניין ההורות, וזה מתחיל שניה אחרי שהילד שלנו מגיח לאוויר העולם.
אנחנו כבר לא בטוחים שאנחנו עושים הכל כמו שצריך.

בהתחלה אנחנו מרגישים חסרי ניסיון, ואנחנו פוחדים שזה ישפיע על התינוק.

אחר כך אנחנו פשוט נעשים עייפים וקצת חסרי סבלנות.

ואז מגיע הזמן לחזור לשגרה ואנחנו כל כך עסוקים ומנסים לגנוב דקה פה או שם בשביל עוד שיחת טלפון, עוד משימה, עוד הכנסה קטנה.

ולאורך כל הדרך הזו אנחנו מרגישים שזה פשוט לא מספיק

שאולי יכולנו להשקיע יותר בללמוד לפני שהוא נולד, שהיינו צריכים לגייס עוד טיפטיפונת של סבלנות ולא להתעצבן ולהתייאש כשהוא בוכה בלי הפסקה גם אם לא ישנו כבר 3 לילות...

שאולי היינו צריכים להאריך את חופשת הלידה או לחזור לעבודה במשרה חלקית או לעשות משהו כדי שיהיו לנו יותר זמן, סבלנות, כוחות, אנרגיות בשביל הילד הזה שהבאנו לעולם וחשוב לנו כל כך לעשות את הכי טוב בשבילו.

ומה אנחנו עושים כשיש לנו רגשות אשמה?

נכון, מנסים לכפר עליהם.

ושם אנחנו עושים את כל הטעויות האפשריות.

כי כשמגיע הערב, אחרי עוד יום ארוך של עייפות, חוסר זמן ומנה מאוד קטנה של סבלנות, אנחנו מנסים לפצות אותם בדיוק במקום בו אנחנו צריכים לשמור על גבולות.

במקום לתת להם להירדם בכוחות עצמם במיטה, אנחנו מרימים ומחזיקים על הידיים.

במקום להרגיל אותם למוצץ או שמיכי, אנחנו מרגילים אותם לחיבוק ונשיקה.

כשהם בוכים – אנחנו מתייחסים לבכי, בדיוק כמו שצריך, אבל לא בדרך הנכונה.

במקום להרים, להרגיע, ללטף ולהחזיר למיטה,
אנחנו מחליטים שיהיה להם הרבה יותר טוב אצלנו במיטה.

אנחנו מוותרים במקומות בהם אנחנו לא אמורים לוותר ונותנים עוד פעם ציצי או בקבוק דייסה באמצע הלילה "כי הוא ממש רוצה", אחרי שכבר הבטחנו לעצמנו שגיל שנה, מקסימום שנתיים זה בהחלט הזמן להפסיק עם זה.

הדרך שלנו לנסות להתגבר על רגשות האשמה שלנו, שאולי אנחנו לא הורים מספיק טובים, היא בעצם הדרך הכי גרועה להקנות להם הרגלים נכונים.

כי הם לומדים שכל בכי שלהם מקפיץ אותנו לדום, כל בקשה נענית באותו רגע, גם אם אפשר בלי...

הם לומדים שיש לנו כפתורים לחיצים במיוחד, והם משתמשים בהם.

הדבר היחיד שקורה כשאנחנו נותנים לרגשות האשמה לשלוט לנו בחיים ובהרגלי השינה של התינוק שלנו, הוא רגשות אשמה נוספים.

למה?

כי ככל שנרגיל את התינוק ליותר דברים שהוא תלוי בהם ויכול לקבל גם באמצע הלילה אם הוא רק יבכה קצת, כך נגרום לשינה שלו להיות גרועה יותר – והתוצאה הישירה היא שגם אנחנו לא ישנים טוב.

אנחנו עייפים יותר, עצבניים יותר וכמובן – מוציאים את זה עליו, ושוב מחפשים דרך להקל על רגשות האשמה החדשים שהתווספו לקודמים.

המעגל הזה לא ייגמר אם לא נשים לו סוף.

אז מה עושים?

מוצאים את האיזון בין לאהוב, לתת ולחבק ובין להציב גבולו ולהקנות לתינוק שלנו, כבר מגיל צעיר, הרגלי שינה נכונים.

תאמינו לי שאין משהו שיביע את היכולות שלנו כהורים יותר מילד שישן טוב בלילות.